אירוע פלילי של שוד מונית ישראלית בשטחי הרשות הפלסטינית לא יזכה בפיצויים מכוח "פעולת איבה"

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.        עניינה של העתירה בבקשת העותר, שאינו מיוצג, כי משטרת ישראל תקבע כי האירוע שהתרחש ביום 24.11.1999 בשטחי הרשות הפלסטינית, אשר במסגרתו נשדדה מונית שבבעלותו, הינו אירוע על רקע של "פעולת איבה", וזאת לצורך קבלת פיצוי כספי על פי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (להלן: חוק מס רכוש).

           כעולה מתשובת המדינה שהוגשה, האירוע נחקר על ידי המשטרה לעומקו, ומסקנותיה, נכון לעת זו, הן כי מדובר, ככל הנראה, באירוע שארע על רקע פלילי, שנסיבותיו הן שוד מזויין וגניבת רכב. שניים מן החשודים טרם אותרו, ולכן תיק החקירה טרם נסגר. 

2.        העותר מציין כי ביום האירוע נהג ברכבו אדם העובד עמו, בשטחי הרשות הפלסטינית. בשלב מסוים, נחטף הנהג, הוכה ואויים בנשק, ורכב המונית נשדד. לטענת העותר, אין המדובר באירוע בעל אופי פלילי, כי אם בפעולת איבה. העותר מלין על משטרת ישראל, הסבורה שמדובר באירוע פלילי, ואשר, מחד, תפסה זמן מה לאחר האירוע משאית שבה נמצאו חלקי רכבו, ואף עצרה את הנהג ושני אנשים נוספים, ומאידך, היא טוענת שהשודדים לא נמצאו, ועל כן לא ניתן לחוקרם לצורך בירור טיבה של הפעולה. בקשת העותר היא, כי נורה למשטרת ישראל כי תאשר שהאירוע במסגרתו נשדד הרכב, הינו פעולת איבה. זאת, על מנת שיוכל לזכות לפיצויים בגין אבדן הרכב, אותם אין הוא יכול לתבוע מידי חברת הביטוח, באשר הנזק התרחש בשטחי הרשות.

3.        בתגובת המדינה נפרשת תמונה עובדתית מלאה יותר, השונה במספר פרטים מהותיים מזו שנצטיירה בידי העותר. מתברר, כי העותר הגיש כבר בשנת 2000 תביעה לפיצויים מכוח חוק מס רכוש לנציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, שהיא הגורם המוסמך על פי החוק לצורך מתן החלטה בדבר זכאות לפיצויים בגין נזקי פעולות איבה. אולם, תביעתו נדחתה, נוכח הקביעה כי הנזק שנגרם לו לא נבע כתוצאה מפעולות איבה. העותר הגיש ערר כנגד החלטה זו, אך גם ערר זה נדחה על ידי ועדת העררים, עוד ביום 5.8.2000. לא ידוע האם העותר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדת העררים.

4.        עוד עולה מתגובת המדינה, כי עם הגשת תלונת העותר במשטרה בגין שוד הרכב, נפתח תיק פלילי ונפתחה חקירת משטרה. מהמידע שנמסר למשטרה עולה כי נהג המונית הסיע אדם מישראל לכיוון קבר רחל בבית לחם. בהגיעם אל היעד, ירד הנוסע מן המונית, ובאותה עת, הגיעו לאזור שני בחורים, וניגשו אל המונית משני צידיה. אחד מהם היה מצויד באקדח, וכיוונו לראשו של נהג המונית. הנהג הצליח להימלט, ושני הבחורים נכנסו אל המונית ונסעו מן המקום. כשבוע לאחר השוד, נעצר אדם שנהג במשאית שעליה נמצאו חלקי המונית הגנובה. בחקירתו, מסר נהג המשאית שמותיהם של שלושה חשודים במעשה. כנגד הנהג הוגש כתב אישום בגין החזקת כלי רכב גנובים, והמשטרה המשיכה בניסיונות לאיתור החשודים הנוספים. אחד החשודים אותר, אולם ביום 1.9.05 הוחלט לסגור את התיק בעניינו בהיעדר ראיות מספיקות להעמדתו לדין. נוכח המורכבות שבאיתור חשודים המצויים בשטחי הרשות, ועל אף ניסיונות שנעשו בידי המשטרה, עד היום טרם נמצאו שני החשודים הנוספים.

5.        עמדת המדינה היא כי יש לדחות את העתירה על הסף. משטרת ישראל, לאחר שחקרה לעומקה את תלונת העותר, סבורה היתה בשעתו, וסבורה גם כיום, כי כלל נסיבות האירוע מלמדות כי מדובר באירוע בעל רקע פלילי, ולא ביטחוני. כך, למשל, היעדר פגיעתו הפיזית של קורבן השוד; היעדר נתונים אחרים בעדות נהג המונית, העשויים להצביע על כך שהרקע לאירוע הוא לאומני; פירוקו המהיר של הרכב ומכירתו כחלקי חילוף, וכן העובדה כי באותה תקופה התרחשו באזור זה גניבות מוניות נוספות. אף העותר בעתירתו אינו מסביר מדוע לגישתו האירוע הוא ביטחוני דווקא, פרט לכך שמקום התרחשותו הוא באזור. משכך, טוענת המדינה כי עמדת המשטרה היא סבירה, ואין מקום להתערב בה. מעבר לכך, המשטרה איננה הרשות המוסמכת לצורך תשלום פיצוי לנפגע פעולת איבה. לעמדת המשטרה בעניין זה יש אמנם משקל בקבלת החלטת נציבות מס הכנסה, אך עמדתה היא רכיב אחד בלבד ממכלול שיקולים נוספים הכרוכים בקבלת ההחלטה. לאור זאת, ומאחר שהגוף המוסמך דחה את תביעת העותר כבר לפני כשבע שנים, ספק אם לעתירה נותרה נפקות מעשית כלשהי.

6.        לאחר הגשת תגובת המדינה, הגיש העותר תשובה מטעמו, בה הוא שב וטוען כי אין המדובר בגניבה, וכי נהג מטעמו נחטף לשטחי הרשות ואוים שם בנשק. כן הוא מציין, כי שמע בעצמו את חקירת הנהג, וכי הפרטים שנמסרו שם שונים מהאמור בתגובת המדינה. מכאן הוא מבקש, כי בית המשפט יורה למשטרה להגיש את דו"ח החקירה של הנהג.

7.        דין העתירה להידחות על הסף.

           סעיף 36(א) לחוק מס רכוש מקנה זכות לקבלת פיצוי בגין נזק רכוש שנגרם, בין היתר, עקב פעולות איבה. משמעות המונח "פעולות איבה", אשר אינו מוגדר בחוק מס רכוש, נדון ברע"א 6904/97 ס.ת.ו בקעות נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד נב(4) 1 (1998). באותו ענין, נקבע כי פעולת איבה צריכה לקיים שני יסודות: יסוד אובייקטיבי-תוצאתי של היזק שלא כדין לרכושו של אדם; ויסוד נוסף, של מניע לפעולה, שהמכנה המשותף המאפיין אותו הוא פגיעה ברכוש ישראלים בשל היותם ישראלים. הזהות הישראלית, או הזיקה לישראל הם המאפיין הרלבנטי, המניע את העושה לפגיעה ברכוש (ראו גם רע"א 7844/06 אילוז נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, ניתן ביום 24.12.2006)). בינתיים, נוספה הגדרה של המושג "פעולת איבה" בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, שעניינו פיצוי בגין נזקי גוף שאירעו עקב פעולות איבה. הגדרה זו עשויה להשליך על הגדרת מושג זה גם בהקשר לנזקי רכוש על פי חוק מס רכוש.

           בענייננו, אין הכרח להתעמק בהגדרת מושג זה, לצורך נזקי רכוש שכן נראה, לאור תוצאות חקירת המשטרה, כי הרקע לאירוע הנדון בו נשדד רכבו של העותר, הוא בעל מאפיינים פליליים, וככזה, אין הוא עונה על הגדרת המושג "פעולת איבה" על פי איזו מן החלופות האפשריות.

8.        משטרת ישראל פתחה בחקירה עקב התלונה שהגיש העותר, ואף שהחקירה לא נסתיימה בשל קושי אובייקטיבי לאתר שני חשודים, נתקבלו די נתונים המאפשרים למשטרה לקבל החלטה מושכלת, ולפיה אין המדובר בפעולת איבה. החלטה זו מחייבת הפעלת שיקול דעת מקצועי, המצריך מומחיות הנתונה בידי המשטרה וגורמי ביטחון אחרים. התערבותו של בית המשפט בכגון דא, הינה נדירה ומצומצמת למקרים חריגים בלבד, בהם ניכר בהחלטה חוסר סבירות קיצוני, שיקולים זרים, הפליה או פגם חמור אחר בהפעלת הסמכות המינהלית. בענין הנדון, לא זו בלבד שלא עלה בידי העותר להצביע על פגם משפטי מעין זה, אלא שאין בעתירתו כדי לתמוך בטענה כי האירוע נשוא העתירה הינו בעל אופי לאומני החורג מאירוע פלילי רגיל. הטענה החדשה שהעלה העותר במכתב התשובה שהגיש, ולפיה, כביכול עמדת המדינה אינה עולה בקנה אחד עם דברי הנהג, היא טענה בעלמא שהוצגה באופן כללי ובהעדר  פירוט, שאין לה אף ראשית ראיה, ואין בה כדי לערער את חזקת התקינות המינהלית הנילווית להחלטת המשטרה. מן העבר האחר, הטעמים העומדים ביסוד החלטת המשטרה, המפורטים לעיל, הינם הגיוניים וסבירים.

9.        ומעבר לכל אלה - העתירה לוקה בשיהוי כבד. חקירת המשטרה נפתחה מיד לאחר האירוע בסוף שנת 1999 ומאז חלפו שנים רבות. העותר פנה לנציבות מס הכנסה, ונדחה על ידה עוד בשנת 2000, ולא טרח לפרט פרט זה בעתירתו. לא ניתן הסבר משכנע לשיהוי המהותי-הסובייקטיבי והאובייקטיבי כאחד, המצדיק, גם כשהוא לעצמו, את דחיית העתירה על הסף.

           העתירה נדחית, אפוא,  על הסף.

           ניתן היום, י"ט באדר א' התשס"ח (25.2.08).